כאשר בני זוג מחליטים לקשור את גורלם במשותף, המחשבות הטבעיות נתונות לאהבה, לרומנטיקה ולבניית עתיד משותף.
כל זוג מייחל לעצמו יציבות איתנה וחיים טובים ומאושרים – וטוב שכך! ברם, המציאות המשפטית והסטטיסטית מלמדת אותנו כי זוגות רבים עלולים למצוא את עצמם, בפני משבר בזוגיות, פרידה ובפני הליך גירושין.
הסכם ממון הוא הכלי המשפטי המאפשר לבני זוג לעצב בעצמם את עתידם הכלכלי ולהבטיח ודאות ויציבות.
בבסיסו, הסכם ממון הוא הסכם משפטי ייחודי הנערך בין בני זוג, אשר מטרתו להסדיר את יחסי הממון ביניהם במקרה של פרידה, גירושין או מוות. בעוד שחוזה רגיל כפוף לדיני החוזים הכלליים, הסכם ממון כפוף להוראות קוגנטיות (הוראות חוק שלא ניתן להתנות עליהן) מחמירות יותר, בשל אופיה המיוחד של מערכת היחסים הזוגית.
הסכם הממון מאפשר לבני הזוג להחליט על הפרדה רכושית מוחלטת, על שיתוף מלא, או על מנגנון משולב (למשל: נכסים מלפני הנישואין יישארו נפרדים, בעוד נכסים שיירכשו יחד יחולקו שווה בשווה). מטרותיו של הסכם הממון:
סעיף 1 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות כי "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון ביניהם… ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב". זוהי דרישת כתב מהותית ולא ראייתית בלבד. המשמעות היא שבלעדי מסמך כתוב, חתום וברור, לא ניתן לטעון לקיומו של הסכם ממון מחייב לפי החוק.
ברם, בניגוד לחוזים מסחריים שבהם חתימת הצדדים בכתב מספיקה כדי לשכלל חוזה, חוק יחסי ממון מציב משוכה גבוהה ונוקשה הרבה יותר. סעיף 2(א) לחוק קובע כי הסכם ממון טעון אישור של בית המשפט לענייני משפחה או של בית הדין הדתי (לו סמכות שיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג). במידה וההסכם נערך לפני הנישואין (כחלק מההכנות לחתונה), ניתן לאשר אותו גם בפני נוטריון או בפני רושם הנישואין.
ללא קיומן המלא של הדרישות הצורניות הללו – כתב, חתימה ואישור של ערכאה מוסמכת – ההסכם נעדר תוקף משפטי מחייב כהסכם ממון, והוא עשוי להיפסל במחי יד בעת מבחן.
דרישת האישור השיפוטי או הנוטריוני אינה טכנית בלבד. והתשובה לכך נעוצה בפערי הכוחות המובנים, המאפיינים לעיתים קרובות מערכות יחסים זוגיות.
בני זוג העומדים להתחתן, או כאלו המצויים בעיצומו של קשר זוגי, נתונים להשפעות רגשיות עמוקות. קיים חשש כבד כי צד אחד, החזק כלכלית או הדומיננטי מבחינה פסיכולוגית, יפעיל לחץ, מניפולציה או כפייה על הצד החלש כדי להחתים אותו על הסכם מקפח וחד-צדדי.
מטרת דרישת האישור היא להציב "שומר סף". חוק יחסי ממון קובע כי הגורם המאשר (השופט, הדיין או הנוטריון) לא יאשר את ההסכם אלא לאחר שנוכח כי בני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובמלאה, וכי הם הבינו את משמעותו ואת תוצאותיו.
מהלך זה, הגורם המאשר מקריא לצדדים את עיקרי ההסכם, מוודא כי הם מודעים לוויתורים שהם מבצעים, ובוחן האם רצונם חופשי ואמיתי. מדובר במנגנון הגנה סוציאלי-משפטי שנועד למנוע ניצול לרעה של יחסי אמון.
נקודה משפטית קריטית, המבלבלת זוגות רבים, היא האבחנה בין זוגות נשואים (או העומדים להינשא) לבין זוגות המוגדרים כ"ידועים בציבור" (בני זוג המנהלים חיי משפחה ומשק בית משותף ללא נישואין רשמיים).
חוק יחסי ממון, על כל דרישות האישור הנוקשות שבו, חל באופן ישיר רק על בני זוג נשואים. כאשר מדובר בידועים בציבור, המשטר הרכושי השולט אינו חוק יחסי ממון, אלא פיתוח פסיקתי של בתי המשפט המכונה "הלכת השיתוף". לפי הלכה זו, נטל ההוכחה לשיתוף בנכסים בין ידועים בציבור משתנה בהתאם לנסיבות החיים, אולם פוטנציאל השיתוף (גם בנכסי עבר או בנכסים הרשומים על שם צד אחד בלבד) הוא ממשי ביותר.
מכיוון שחוק יחסי ממון אינו חל עליהם ישירות, ידועים בציבור יכולים, תיאורטית, לחתום על הסכם רכושי רגיל ללא אישור בית משפט, והוא יהיה תקף כחוזה רגיל. עם זאת, הפסיקה קבעה כי ידועים בציבור רשאים לאשר ההסכם ביניהם בבית המשפט לענייני משפחה (מכוח חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995). אישור כזה מעניק להסכם מעמד איתן וחסין בהרבה מפני טענות ביטול עתידיות, ומונע ויכוחים סביב השאלה האם מדובר ב"הסכם ממון" או בחוזה רגיל.
בני זוג עשויים לעבור תהליכים משמעותיים לאורך השנים: הולדת ילדים, צבירת רכוש חדש, שינוי במצב הבריאותי או הכלכלי של אחד הצדדים, ועוד. שינויים אלו עשויים להוביל לצורך לעדכן את ההסכם או לבטלו כליל.
הכלל המשפטי בעניין זה הוא נוקשה: הדרך לשינוי או ביטול של הסכם ממון עוברת בדיוק באותו המסלול שבו הוא נוצר. סעיף 1 לחוק קובע כי גם "שינוי של הסכם כזה" יהיה בכתב, וטעון אישור של ערכאה משפטית מוסמכת.
בני זוג אינם יכולים לשנות הסכם ממון מאושר באמצעות הסכמה בעל פה, התנהגות, או אפילו מסמך בכתב שחתמו עליו במטבח הביתי ללא אישור משפטי. בתי המשפט נוקטים קו שמרני מאוד בעניין זה. צד שיטען כי ההסכם שונה "בהתנהגות" (למשל, כי בן הזוג הבטיח לו בעל פה חצי מהדירה למרות שבהסכם נקבע אחרת) ייתקל בחומת ברזל משפטית.
מה קורה כאשר בני זוג ערכו הסכם ממון בכתב, חתמו עליו אצל עורך דין, אך מעולם לא הביאו אותו לאישורו של בית המשפט או נוטריון? מקרה זה שכיח להפליא, והתוצאות המשפטיות שלו עלולות להיות קשות עבור הצד שהסתמך על ההסכם.
ככלל, הפסיקה המושרשת של בית המשפט העליון קובעת כי להסכם ממון שלא אושר אין תוקף משפטי מחייב. בעת פרידה, בית המשפט יתעלם מהכתוב במסמך ויחלק את הרכוש לפי מנגנון איזון המשאבים של חוק יחסי ממון (קרי, חצי-חצי בכל הנכסים המשותפים).
יחד עם זאת, עם השנים התפתחו בפסיקה חריגים צרים למקרה זה, המבוססים על עקרון העל של תום הלב. במקרים קיצוניים שבהם בני הזוג נהגו לפי ההסכם הלא-מאושר במשך שנים רבות, ואחד הצדדים נהנה מההטבות של ההסכם אך בעת הפרידה "נזכר" לטעון שהוא פגום רק כדי להתחמק מהתחייבויותיו, עשוי בית המשפט להכשיר את ההסכם מכוח דוקטרינת "זעקת ההגינות".
עם זאת, חובת תום הלב יכולה, במקרים נדירים, לגבור על דרישת הצורה בחוק. אולם, מדובר במוצא אחרון בלבד, הדורש ניהול הליך משפטי מורכב, יקר וממושך, שתוצאותיו אינן מובטחות מראש.
אם כך, האם חשוב לעשות הסכם ממון? – התשובה המשפטית והפרקטית היא חד-משמעית: כן, מדובר באחד המסמכים החשובים ביותר שאדם יכול לחתום עליהם במהלך חייו.
הסכם ממון אינו מעיד על חוסר אמון או על ציפייה לכישלון הקשר; נכון יותר לראות בו תעודת ביטוח. בדיוק כפי שאדם רוכש ביטוח לרכב או ביטוח בריאות מבלי לייחל לתאונה או למחלה, כך הסכם הממון נועד להסדיר סיכון מוגדר מראש ולהעניק שקט נפשי. הוא מאפשר לבני הזוג לבסס את מערכת היחסים שלהם על כנות, שקיפות ורצון חופשי, כשהם משוחררים מחששות כלכליים סמויים.
מנסיון משרדנו, נציין כי הסכם ממון שנערך ללקוח על ידי משרדנו הציל אותו בהליך גירושין מאוחר יותר כך שדירת המגורים שניתנה במתנה על ידי הוריו של הלקוח הוחרגה בהסכם הממון, והוא לא נאלץ לחלוק אותה בהליך הגירושין.
הינה כי כן, בסופו של יום, השקעה קטנה בעיצוב הסכם ממון מקצועי והוגן בהווה, עשויה לחסוך מפח נפש אדיר, הרס כלכלי וסבל רגשי רב בעתיד.
